ברונו בטלהיים:

"האגדות מניחות לכוח דמיונו של הילד להחליט האם וכיצד עליו ליישם את גילויי הסיפור על העולם ועל האופי האנושי. ילד יכול לשאוב דברי נחמה גדולה יותר מאגדה מאשר דברי ניחומים המבוססים על הגיונם של מבוגרים ועל השקפתם. הוא מאמין לדברי האגדה משום שהשקפת עולמה מתאימה לשלו. בכל גיל, אנו מסוגלים להשתכנע אך ורק מסיפורים המתאימים לעקרונות המונחים ביסוד תהליך חשיבתנו. כפי שהראה פיאז'ה, חשיבתו של הילד היא חשיבה מאנישה עד גיל ההתבגרות. לגבי הילד לא קיים קו הפרדה ברור בין עצמים ליצורים חיים וכל דבר שיש בו חיים, חייו דומים מאוד לחיינו אנו. בעיניו, אם אנחנו לא מבינים את אשר לסלעים, לעצים ולבעלי החיים לאמר לנו, הרי זה משום שאין אנו מכוונים מספיק לדעתם. בנוסף, מאחר שעולמו של הילד סובב אך ורק סביב עצמו, הוא מצפה מבעל החיים שידבר על הדברים החשובים לו באמת, כפי שנוהגים בעלי החיים באגדות וכפי שעושה הילד בפנותו אל בעל החיים או הדומם. הוא משוכנע כי בעל החיים מבין וחש יחד אתו. לפיכך, מה יותר טבעי מאשר כוחה של הרוח לשאת את הגיבור בחיפושיו אל המקום אליו מועדות פניו. מאחר שבכל שוכנת רוח, הדומה לכל הרוחות האחרות (כלומר לרוחו של הילד, אותה השליך על כל העצמים האחרים), האדם יכול לההיפך לחיה ולהיפך. לפיכך, בהעדר הפרדה בין החיים למתים, יכולים גם המתים לקום לתחייה. 

מנקודת מבטו של אדם מבוגר ועל פי מושגי המדע המודרני, התשובות אותן מספקות האגדות הן דמיוניות ולא אמיתיות. למעשה, פתרונות אלו נראים כה פסולים למבוגרים רבים עד כי הם מתנגדים לחשוף את ילדיהם למידע 'כוזב'. אבל ההסברים הראליסטים על פי רוב אינם מובנים לילדים, משום שאלו חסרים את ההבנה המופשטת שתעניק להסברים אלו משמעות. חשוב לזכור, כי רק קביעות המובנות לילד על יסוד ידיעותיו ועיסוקיו הרגשיים, מסוגלות לשכנעו. אם הילד מקבל למשל תשובה שהעולם נשאר במקומו על פי כוח הכבידה הוא רק מסוגל לדמיין חבל שתופס את העולם ומשתכנע, שהחבל הוא כוח הכבידה.  בשנות חייו הראשונות (ובתקופתנו למרות המדע המתקדם נראה שגם אנשים מבוגרים) מסוגל הילד לפתח רק מושגים אישיים עד מאוד על ניסיונותיו. מאוחד שמצחים הגדלים על פני האדמה מזינים אותו, כשם שאימו היניקה אותו, טבעי בעיניו לראות באדמה מעין אלה או אמא או לפחות את מקום משכנה. מאחר שההורים מטפלים בילד ודואגים לכל מחסורו, טבעי שיאמין כי מישהו בדומה להם, אך יותר חזק, נבון ומוסמך, מלאך מגן, ממלא תפקיד זה בעולם.  הילד רואה את הסדר בעולם בדמות הוריו ובהתאם למתרחש בביתו. החיים על כוכב לכת זעיר, מוקף חלל אין סופי, נראים מלאי בדידות וקרים להחריד לילד קטן, בדיוק ההיפך ממה שצריכים להיות, לפי הידוע לו. הקטנה או בקורת על דימוי הגנתי זה והתייחסות אליו רק כאל השלכה ילדותית של חשיבה בלתי בוגרת פירושו- לגזול מן הילד את אחד ההיבטים של הביטחון ושל הנוחיות ארוכת הטווח שהוא זקוק להם. כל עוד אין האדם יכול לבטוח בטחון מלא בעצמו עדיפים  הדמיון וההשלכה על העדר בטחון. ביטחון מעין זה, כאשר משתמשים בו לתקופה ממושכת דיה, מאפשר לילד לפתח את תחושת האמון בחייו, תחושה הדרושה לו כדי לבטוח בעצמו וכדי ללמוד לפתור את בעיות החיים באמצעות קול ההגיון המתפתח שלו. בסופו של דבר, ועל פי קצב ההבשלה שלו, יכיר הילד בכך כי מה שקיבל בעבר כאמת לאמיתה- האדמה כאם- לא היה אלא סמל. ילד, שהאגדות לימדוהו להאמין כי דמות הנראית תחילה דוחה ומאיימת עשויה להפוך באורח פלא לידיד הטוב ביותר, יהיה מוכל להאמין גם כי ילד זר שהוא פוגש ופוחד ממנו, יכול אף הוא להפוך מאיום לחבר רצוי. האמונה באמיתותן של האגדות מעניקה לו אומץ לא לסגת לנוכח הצורה בה זר זה נגלה אליו בתחילה, בזכרו כיצד הצליח בחייו גבורן של אגדות רבות להתיידד עם דמויות שנראו בלתי נעימות בתחילה, מאמין הילד כי אף הוא מסוגל לחולל פלא כזה. 

האגדות מניחות לכוח דמיונו של הילד להחליט האם וכיצד עליו ליישם את גילויי הסיפור על העולם ועל האופי האנושי. ילד יכול לשאוב דברי נחמה גדולה יותר מאגדה מאשר דברי ניחומים המבוססים על הגיונם של מבוגרים ועל השקפתם. הוא מאמין לדברי האגדה משום שהשקפת עולמה מתאימה לשלו. בכל גיל, אנו מסוגלים להשתכנע אך ורק מסיפורים המתאימים לעקרונות המונחים ביסוד תהליך חשיבתנו. כפי שהראה פיאז'ה, חשיבתו של הילד היא חשיבה מאנישה עד גיל ההתבגרות. לגבי הילד לא קיים קו הפרדה ברור בין עצמים ליצורים חיים וכל דבר שיש בו חיים, חייו דומים מאוד לחיינו אנו. בעיניו, אם אנחנו לא מבינים את אשר לסלעים, לעצים ולבעלי החיים לאמר לנו, הרי זה משום שאין אנו מכוונים מספיק לדעתם. בנוסף, מאחר שעולמו של הילד סובב אך ורק סביב עצמו, הוא מצפה מבעל החיים שידבר על הדברים החשובים לו באמת, כפי שנוהגים בעלי החיים באגדות וכפי שעושה הילד בפנותו אל בעל החיים או הדומם. הוא משוכנע כי בעל החיים מבין וחש יחד אתו. לפיכך, מה יותר טבעי מאשר כוחה של הרוח לשאת את הגיבור בחיפושיו אל המקום אליו מועדות פניו. מאחר שבכל שוכנת רוח, הדומה לכל הרוחות האחרות (כלומר לרוחו של הילד, אותה השליך על כל העצמים האחרים), האדם יכול לההיפך לחיה ולהיפך. לפיכך, בהעדר הפרדה בין החיים למתים, יכולים גם המתים לקום לתחייה."