ברוכים הבאים לבית הקפה של סבתא אלגרה.
פה לא מגישים אספרסו — אלא שיחות.
בכל ערב יושבת כאן סבתא אלגרה, עם סינר מעט מוכתם,
קפה שחור מהביל, ובחיוך שמבין הכול.
סביב שולחנה מתכנסים אורחים לא שגרתיים:
ויניקוט ומישם, סלמה פרייברג ויעלול תעלול, קוהוט ויוספה חג שמח.
לפעמים הם מתווכחים, לפעמים צוחקים, ולפעמים פשוט שותקים רגע.
אבל תמיד הם מדברים על דבר אחד —
איך לגדל נפש רגישה בעולם שלא תמיד מבין רוך.
“כשוויניקוט פגש את סבתא אלגרה”
“תגידי, סבתא,” שאל ויניקוט כשהתיישב,
“איך את יודעת מתי ילד זקוק לחיבוק, ומתי פשוט להיות איתו?”סבתא אלגרה מזגה לו קפה ואמרה:
“אתה קראת לזה ‘החזקת האם’, לא? אני קוראת לזה ‘הקשבה לרוח’.
אם אתה שקט בפנים, אתה שומע בדיוק מה הילד מבקש.”“ומה אם אני לא שקט בפנים?”
“אז אל תיגע בילד,” אמרה, “לך תשתה קודם מים, תתרחץ,
תיזכר שאתה גם היית ילד.”ויניקוט חייך. “זה כמעט כמו פסיכותרפיה.”
“לא כמעט, דונלד,” אמרה סבתא, “זה פסיכותרפיה אמיתית —
רק בלי תשלום לשעה.”
💬 מחשבה מארץ פלא:
אולי כל ילד זקוק לסבתא אלגרה משלו —
מישהו שלא מנסה לתקן, רק להחזיק את השקט בתוכו.
